פסק-דין בתיק תא"מ 13560-05-11

בפניי תביעה ותביעה שכנגד.

על פי גירסת התובע, פתחה הנתבעת 1 את דלת רכבה בחוסר זהירות ובלי לתת את דעתה למצב הדרך ולכן התרחשה התאונה במהלכה פגעה הנתבעת 1 ברכבו עקב פתיחת הדלת.

לטענתו של התובע, היתה הנתבעת 1 ברכב בזמן הפגיעה.

הנתבעת 1 טוענת לעומת זאת, כי הספיקה לצאת מרכבה והיתה מחוץ לרכב כאשר הגיע רכב התובע במהירות ופגע ברכבה ובנסיבות אלה, האחריות חלה עליו. 

חב' הביטוח של הנתבעת (אליהו חב' לביטוח) הגישה תביעת שיבוב בתיק זה וזאת בגין תגמולי  ביטוח ששילמה לנתבעת 1 (הנתבעת 1 בחרה לא להצטרף לתביעה זו ולתבוע את הפסדיה).

הנהגים המעורבים העידו בישיבת ביהמ"ש מיום 1.5.13.

על פי עדות התובע הוא נסע במהירות המותרת בחוק, כאשר על פי עדותו "פתאום הרגשתי מכה ברכב ושריטה... ראיתי את הגברת בתוך הרכב שאלתי למה פתחה את הדלת. לא ראיתי את הדלת פתוחה. הפגיעה מהמראה הימנית קדמית אחורה". ויודגש, על פי עדותו של התובע, מהירות נסיעתו היתה 40  קמ"ש בלבד.

הנתבעת 1 העידה לעומת זאת: "עמדתי לסגור את הדלת, הושטתי יד ואז זה קרה. הדלת לא היתה עדיין סגורה ואז  הרגשתי כמו ענן עובר לידי והדלת נפתחה לגמרי. הוא נסע מהר הוא פגע בי בדלת החלק התחתון".

כאשר נשאלה הנתבעת לגבי סתירה שהתגלתה בין עדותה בביהמ"ש ובין טופס ההודעה שנמסרה לחב' הביטוח, אשר בו צוין כי הדלת היתה סגורה, ענתה: "ביהמ"ש אומר לי שבטופס ההודעה שלי אמרתי שהדלת היתה סגורה אבל אני אומרת שלא הייתי מודעת לטופס וסיפרתי מה היה ומה לעשות עם הרכב. זה היה מהשטח. הייתי נסערת. אני לא יודעת מה רשמו. לא חתמתי עליו. אחרי זה שלחתי לחב' הביטוח ציור עם הסברים עליו. הדלת היתה פתוחה באלכסון. אם שמים לב כשנוסעים רואים את הדלת כשהיא פתוחה. הדלת היתה במצב פתיחה של אלכסון".

עוד הסבירה הנתבעת 1, כי במקום היתה חברה שלה וכך העידה ביחס אליה: "עפו עלי חלקי פלסטיק באוויר. גם על חברה שלי עפו חלקי פלסטיק. חברה שלי לא הגיעה היום לדיון, כי היא לא ראתה את המקרה. היא היתה בכיוון הליכה עם הגב".

למרות זאת ובשים לב לעובדה שהעדה מטעם הנתבעת לא היתה עדת ראייה ישירה לפגיעה, הוריתי על דיון נוסף ובמהלכו שמעתי את עדותה ביום 3.2.13.

על פי עדותה של הגב' אסתר רוזנפרב, היא לא ראתה את רגע המכה כי היתה עם הגב, ואולם היא טוענת כי הנתבעת 1 היתה מחוץ לרכב.  כך העידה: "בתחושה שלי שתינו פתחנו את הידיות ויצאנו החוצה. ידעתי שהיא יוצאת איתי באותו זמן. לא ראיתי אותה יוצאת. הייתי עם הגב. אני לא יודעת איך קרתה התאונה". וכשנשאלה על כך ישירות, ענתה: "כששמעתי את ה"בום" היא כבר היתה מחוץ לרכב לגמרי".

לאחר ניתוח העדויות, להלן מסקנתי:

אני מקבל את התביעה העיקרית ודוחה את התביעה שכנגד (של חב' אליהו), להלן נימוקי ביהמ"ש בהגעה למסקנה האמורה:

1.         ראשית אציין, כי יש לייחס משמעות לסתירה שהתגלתה בין טופס ההודעה על התאונה אשר נמסרה ע"י הנתבעת 1 ובין עדותה בביהמ"ש. בטופס ההודעה על התאונה צויין כי הדלת היתה סגורה ואילו בעדותה צויין כי הדלת היתה פתוחה לרווחה. לא מדובר בעניין של מה בכך אלא זהו מהותו של התיק וגם אם טוענת הנתבעת 1, כי היתה מבולבלת ולא חתמה על טופס ההודעה על התאונה הרי יש לייחס משמעות לטופס שכזה ולאמור בו.

2.         בבואו של ביהמ"ש לתת הכרעה כאשר מדובר בגירסה מול גירסה מייחס ביהמ"ש חשיבות למידת הסבירות של מי מהגירסאות.

            גירסתה של הנתבעת 1 פחות סבירה מגירסתו של התובע, וזאת לאור העובדה שאם היתה מחוץ לרכב, היתה צריכה להיפגע נזקי גוף, שלא לדבר על כך שלא סביר שבאירוע שכזה היא תצליח במהירות כזו לצאת מחוץ לרכב.

            העדה מטעמה למעשה לא ראתה את רגע הפגיעה ולא ידעה גם לתת עדות המתייחסת לכך האם הנתבעת 1 היתה מחוץ לרכב. היא העידה שכאשר היא סובבה את הראש היא ראתה את הנתבעת 1 מחוץ לרכב, אבל בפועל לא ראתה את רגע הפגיעה עצמה ואת יציאתה של הנתבעת 1 מהרכב ולכן אין לקבל למעשה בעניין זה את עדותה.

3.         מוקדי הנזק  ואופיין של הנזקים, כפי שהוצגו לי, תומכים בגירסתו של התובע ולא של הנתבעת 1, דהיינו פגיעה מהמראה הימנית אחורה ברכב התובע ולא עם הפגוש הקדמי של רכבו. לא סברתי כי מוקדי הנזק תומכים בגירסת הנתבעת 1, כפי שניסה ב"כ הנתבעת/התובעת שכנגד לציין, כי דלת הרכב של הנתבעת 1 התעקמה כלפי חוץ ולא כלפי פנים.